דוד של בעלי מתגורר בקיבוץ סעד שנים רבות. כל השנים הללו חוו את האזעקות הבלתי פוסקות. ביום הטבח שער הקיבוץ היה נעול והמחבלים המרצחים לא יכלו להכנס. משפחתי ישבה בממד שעות ושמעה איך חבריהם משוועים לעזרה, נלחמים בעוז ונטבחים , פגשתי אותם שבוע שעבר. המציאות הקשה ניכרת עלך פניהם. כאמנית עסקתי בדינויים של הרס ומלחמה גם לפני הטבח הנוראי.
כאמנית אני נעה מחד מהסוף להתחלה – מוות, הרס וחורבן, ומאידך אור חדש, המתפרץ וצומח משרידי העבר, מאובנים ועדויות לחיים קדומים.